כאשר לפחות אחד מבני הזוג מקבל החלטה סופית להתגרש, בידיעה שמדובר מבחינתו בהחלטה שאין מנוס ממנה, וכי לא ניתן עוד לשקם את חיי הנישואים, צפה ועולה השאלה מתי כדאי לנקוט בהליכים למימוש החלטה זו. כלומר, כיצד כדאי לפתוח תיק גירושין, איפה, ומתי.
במאמר זה ננסה לענות על שאלות אלו.
באיזה הליך גירושין כדאי לנקוט: חד צדדי או בהסכמה?
באופן כללי, ניתן לנקוט בשני סוגים של הליך גירושין: הגשת תביעת גירושין חד צדדית כנגד בן הזוג השני, או ניהול הליך גירושין בהסכמה.
כאשר מדובר בהגשת תביעת גירושין חד צדדית, לא פעם התוצאה תהיה ניהול מאבק משפטי והתכתשות מתמדת בין בני הזוג לגבי הסוגיות השונות – עצם מתן הגט, תשלומי מזונות, משמורת ילדים, וחלוקת הרכוש – וזאת עד לקבלת פסק דין. מדובר בהליך שבדרך כלל כרוך בבזבוז משאבים רבים של זמן, כסף, ואנרגיה נפשית, ואשר לרוב גם מתנהל על חשבון הילדים המשותפים.
לעומת זאת, הליך גירושין בהסכמה, מאפשר לשני בני הזוג לנהל מו”מ ביניהם, בתיווך עו”ד במידת הצורך, כדי להגיע להסכם ביניהם שיסדיר את כל הסוגיות, וכל זאת מחוץ לכתלי בית המשפט וללא כל צורך בניהול מאבק משפטי. יתרה מכך: גם הסכם הגירושין יאושר ויקבל תוקף של פסק דין, שיאפשר לאכוף אותו על ידי הליכי הוצל”פ במקרה של הפרתו, וזאת בדיוק כשם שאוכפים פסק דין.
לאור האמור לעיל, ברור שעדיף בהרבה לנסות להגיע להליך גירושין בהסכמה מאשר להגיש תביעת גירושין חד צדדית. אמנם, לא תמיד הדבר אפשרי, אולם ככל שהוא בהישג יד, עדיף כמובן לנקוט בו.
ככל שהצדדים הצליחו להגיע להסכם גירושין, יהיה עליהם להגיש אותו לאישור ומתן תוקף של פסק דין, וזאת בפני בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני.
אם הצדדים יבחרו להגיש את ההסכם לאישור בית המשפט לענייני משפחה, יהיה עליהם להגיש לאחר מכן את ההסכם המאושר גם לבית הדין הרבני, וזאת לצורך עריכת הגירושין וסידור הגט, שנמצאים בארץ בסמכותו הבלעדית.
אם הצדדים יבחרו להגיש את ההסכם לבית הדין הרבני, בית הדין יוכל לקבוע להם באותה הזדמנות גם מועד לעריכת הגירושין וסידור הגט.
היכן ומתי כדאי להגיש את תביעת הגירושין?
ככל שאין מנוס מהגשת תביעת גירושין חד צדדית, מתעוררת השאלה היכן כדאי להגיש אותה ומתי.
התשובה לשתי שאלות אלו הינה תשובה שכרוכה יחדיו.
שכן, בעוד הסמכות לדון בהסדר הגירושין ומתן הגט שייכת באופן בלעדי רק לבית הדין הרבני, אזי הסמכות לדון בעניינים הנלווים לגירושין, כגון תשלומי מזונות אשה ומזונות ילדים, משמורת ילדים, וחלוקת הרכוש, הינה סמכות ששייכת במקביל גם לבית הדין הרבני וגם לבית המשפט לענייני משפחה. עם זאת יובהר שסמכות בית הדין הרבני לדון במזונות אשה מותנית בקבלת הסכמת שני הצדדים.
מצב זה מוביל לתופעה שידועה בשם “מירוץ הסמכויות”, בבחינת “כל הקודם זוכה”, לפיה מי שמגיש ראשון מבני הזוג את תביעת הגירושין לגבי העניינים שנמצאים בסמכות מקבילה, זוכה למעשה לקבוע מי תהיה הערכאה שתוסמך לדון בה (ככל שהמדובר בהגשת התביעה בפני בית הדין הרבני, הדבר מותנה בכריכתה כדין בהגשת התביעה לסידור הגט).
ולמה זה בעצם משנה בכלל?
ובכן, בעוד בתי המשפט לענייני משפחה פוסקים בהתאם לדין האזרחי-חילוני, אזי בית הדין הרבני פוסק בדרך כלל בהתאם לדין המשפט העברי וההלכה היהודית.
הדין האזרחי נחשב לדין שהינו יותר מתקדם, מודרני, ושיוויוני, ואילו הדין היהודי נחשב לדין מיושן, שמרני, שלרוב מפלה לטובה את הבעל לעומת האשה.
כתוצאה מכך, נוצר בציבור רושם כללי לפיו עדיף לאשה להגיש את תביעת הגירושין שלה בפני בית המשפט לענייני משפחה, בעוד עדיף לבעל להגיש את תביעת הגירושין שלו בפני בית הדין הרבני.
יש בכך מקצת מן האמת, אך לא תמיד ולא בהכרח, וזאת כפי שיוסבר להלן.
בכל הקשור לבגידה, אכן ישנו הבדל מהותי בין הערכאות: בעוד שבית המשפט לענייני משפחה לא מתייחס כלל לבגידה של מי מבני הזוג ולא מייחס לה כל משקל, אזי בית הדין הרבני מתייחס בחומרה לבגידה, ואף הרבה יותר בחומרה לבגידה של אשה מאשר לבגידה של הבעל.
מבחינת הדין העברי, אם האשה בגדה, היא עלולה לאבד את זכותה לקבלת מזונות מהבעל עבור עצמה (להבדיל ממזונות הילדים), ואף לאבד את זכותה לחלוקה שיוויונית של הרכוש המשותף שלהם, ולקבל חלק יחסי נמוך משלו. לעומת זאת, אם הבעל בגד, אזי לרוב הדבר לא ישפיע עליו, אם כי לעתים יתכן שהוא יחוייב עקב כך לשלם לאשה את דמי הכתובה ותוספתה.
בכל הקשור לפסיקת מזונות ילדים, מקובל לסבור שפסיקותיו של בית הדין הרבני תהיינה לרוב נמוכות מפסיקותיו של בית המשפט לענייני משפחה, אולם גם זאת לא תמיד.
מצד שני, ישנן גם סוגיות שבהן בית הדין הרבני דווקא עשוי להטיב עם האשה. לדוגמא, בכל הקשור למזונות אשה, לרוב בית הדין הרבני לא ידון בשאלה האם האשה יכולה לעבוד כדי לקבוע האם היא זכאית לקבלת מזונות אשה, בעוד בית המשפט לענייני משפחה יתן לשאלה זו משקל רב, כך שהוא יכול להחליט שהיא איננה זכאית למזונות במידה שהיא יכולה לעבוד ולהשתכר למחייתה.
בנוסף, לבית הדין הרבני יש סמכות להורות על צו שייחודי לו בשם צו מדור ספציפי לאשה, שאינו נמצא בסמכות בית המשפט לענייני משפחה. צו זה מאפשר לאשה להמשיך ולגור בדירת המגורים המשותפת של בני הזוג עד לתום הליכי הגירושין ביניהם, אשר כידוע עלולים לא פעם גם להימשך במשך שנים רבות. המשמעות המעשית של צו זה הינה גם מניעת אפשרות מכירת הדירה וחלוקת תמורתה בין הבעל לאשה עד לסיום הליכי הגירושין.
